מחילה מכל המוזיקה החדשה שהתכוונתי לשדר מכל הלב בימים הקרובים. את כל תכניות השבוע הקרוב שלי אני מקדיש ל-Tom Verlaine שעזב בשבת האחרונה את העולם הזה
ורליין למרבה הצער ובחוסר צדק משווע הוא לא שם מספיק מוכר, ועוד פחות מוכר מהדבר שהוא הכי מזוהה איתו ושהוא הוביל כסולן – להקת Television. אבל לא יהיה אפילו טיפה מוגזם לומר שכל הדבר האמורפי הזה שמכונה "מוזיקה אלטרנטיבית" פשוט לא היה קיים כפי שהוא קיים אלמלא ורליין שר, ניגן, הפיק וכתב כפי שהוא עשה את הדברים האלה. בשום שלב הוא לא ידע הצלחה מסחרית ענקית, אבל בדומה למה שקרה בזמן אמת עם The Velvet Underground שהשפיעו עליו, כך גם טלוויז'ן לא מכרו הרבה עותקים אבל נדמה שכמעט כל עותק גרם למח של איזשהו מישהו לעוף מהמקום, לחשוב לגמרי אחרת על הדבר שהוא תפס עד אז כנגינת גיטרה או מוזיקת רוק, ובעקבות זה לעשות מוזיקה ייחודית ואפילו להקים להקה שתצבור קהל גדול עד עצום משלה, ושגם אם ורליין עצמו לא יהנה מהפירות שלה, מה שהוא התחיל ימשיך להדהד באופן מסויים בזכותה.
טלוויז'ן היו מהראשונים להצית את הסצינה האלטרנטיבית הניו-יורקית של הסבנטיז, ומהראשונים שגרמו להילי קריסטל להפוך את המועדון הפצפון – אך בעל ההשפעה הלא נורמלית שלו – CBGB – לבית ללהקות שנתפסו כמשונות מידי, ושיצרו בעזרתו גל הדף ששינה את החשיבה על איך מוזיקה בגווני רוק יכולה להשמע. להקות כמותם, כמו הראמונז, בלונדי ופטי סמית' גרופ, שהראו כל אחת בדרכה את הדרך לאחרים. ולמרות שנוטים לשייך אותם לPאנק – ורליין עם ובלי טלוויז'ן מעולם לא הוציא אלבום או שיר שנשמע כמו פאנק. אלא אם כן תשמעו הקלטות שלהם בהופעות, בעיקר מתחילת הדרך, ושם האנרגיה היא מטורפת והסאונד מטונף וחסר עכבות.
אבל הקלטות האולפן שלו היו עולם אחר. ורליין אהב גראז' פסיכדלי והוא גם אהב ג'אז חופשי, אבל מה שהוא עשה לא היה אף אחד מהדברים האלה. רק שההשפעות הללו נתנו לו את החופש לנגן בדרכו שלו. לנגן סולואים מפותלים אבל לא "יפים" ולא נקיים אלא עקומים ובו זמנית רגישים. לכתוב ולנגן ריפים שלא הזכירו את ההארד-רוק שהיה כל כך מקובל בסבנטיז בארה"ב, אבל גם לא את הרוק המתקדם שהיה אז. הוא היה רחוק לחלוטין מהבומבסטיות שאפיינה את שני התחומים האלה, הוא היה כמעט לגמרי נטול טסטוסטרון מוזיקלי, הוא היה מתוחכם מבלי להשוויץ כמה משוכלל הוא יכול לנגן, ומוזיקלית לא היתה בו טיפת מאצ'ואיזם. ורליין וטלוויז'ן שילבו בין סאונד מינימליסטי, עיבודים מתוחכמים אך לא נפוחים, ועקמומיות בשירה ובנגינה, לבין אינטלקטואליות ופואטיקה במילים, וכך הם היו בין עמודי התווך להיווצרות האינדי-רוק כסגנון מוזיקלי. גם אם רוב מה שורליין הוציא היה בחברות תקליטים מבוססות, לא שזה עזר לו או להם אי פעם במכירות יותר מידי.
ורליין כתב והלחין את רוב השירים של הלהקה, אבל חשוב לומר שטלוויז'ן בהחלט לא היתה רק הוא, וחלק גדול מהקסם היה דיאלוג הגיטרות שהיה בה בינו לבין ריצ'ארד לויד המופלא. ואת ההשפעה שלהם היה אפשר להרגיש ממש מהר כבר באחת ממובילות הדור הבא של להקות הסיביג'יביז – Talking Heads, שהדמיון בין הגיטרות באלבום הבכורה שלה לאלה של טלוויז'ן הוא מופרע. אבל ההשפעה שלהם הלכה רחוק עוד הרבה יותר. עקבות לגיטרות של ורליין ולויד אפשר למצוא – והם בכלל לא היו מה שהם בלעדיה – בנגינת הגיטרה של וויל סרג'נט ב-Echo and the Bunnymen, בגיטרות של ג'ון מקגיאוק ז"ל ב-Siouxsie And The Banshees, בשנים הראשונות של U2 (דה אדג' סיפר שהוא רצה להשמע כמו טלוויז'ן ושמארקי מון שינה את הדרך שבה הוא חשב על גיטרות), בנגינת הגיטרה של John Frusciante, ובזו של ג'יי מסקיס ב-Dinosaur Jr.
אפשר לשמוע הדים של טלוויז'ן בלהקות אינדי מוקדמות כמו Orange Juice ו-Joseph K עובר ב-The Blue Aeroplanes ועד Sleater-Kinney ו-The Gun Club. הגיטריסט קיד קונגו פאוורז סיפר על אלבומם של הגאן קלאב The Las Vegas Story: "אתה ממש יכול להרגיש את ההשפעה של ריצ'ארד לויד וטום ורליין על האלבום הזה…היינו מעריצי ענק של טלוויז'ן, ורצינו להשתמש בדו שיח הזה בין הגיטרות – כמו שהם עשו -בחומרים החדשים שלנו".
אפשר לשמוע את טלוויז'ן בעיבודים העקומים-חופשיים של Pavement, במשהו מהנגינה של Sonic Youth (שגם חידשו שיר של להקתו הראשונה של ורליין – הניאון בויז), בכל כך הרבה רבדים של The Church ובאינדי-רוק שנות האלפיים של The Strokes. את ורליין הכותב והזמר אפשר לשמוע למשל גם בתלמיד גדול שלו – מייקל סטייפ, שאמר שהאהבה שלו למארקי מון שניה רק להורסז – אלבום הבכורה של פטי סמית'. ואצל Lloyd Cole, שאין לתאר עד כמה השירה שלו היא תולדה ישירה של אופן השירה של טום ורליין. וגם David Bowie היה מעריץ, אם מישהו/מישהי זקוק/ה לעוד איזו תעודת הכשר. וזה באמת רק על קצה המזלג. ההשפעה של ורליין והחבורה המוזרה שלו היתה ועודנה כל כך רחבה, וממש דיספרופורציונלית לכמה שהאיש יכל לא פעם ללכת ברחוב מבלי שיזהו אותו.
אבל עם כל ההשפעה של טלוויז'ן, בעיני טום ורליין היה המכלול, בו יש מעט טלוויז'ן והרבה קריירת סולו. קריירה צדדית לרוב העולם, וכמה יופי היה בה. עם הדרך הייחודית ושובת הלב שלו לכתוב ולהלחין. ועם הווירדיות המוחלטת בשירה שלו. לאוזניי ורליין כזמר היה המקבילה האמריקאית להווארד דיבוטו יבדל"א, שהיה המקבילה הבריטית של ורליין. שניהם מנותני התקווה הגדולים ביותר למוזרים של העולם, כמאזינים וכיוצרים ומבצעים. הדברים לא חייבים להיות עגולים, לא חייבים להיות מובנים. וגם על הגיטרה שלו ורליין כתב שירה.
את ורליין הכרתי, איך לא, בזכות מורי ורבי יואב קוטנר ששידר את שירו "המדען כותב מכתב" במופע הרדיו והטרנזיסטור שלו בגל"צ ב1987. השיר הזה כל כך שבה את ליבי והדמיון שלי. מאז הכרתי עוד ועוד ורליין בזכות יואב ובזכות מיכל ניב. והנקודה האחרונה היא אחד הדברים שהכי עצובים לי מאז אתמול בלילה. ג'ף בק היה חלק מהיארדבירדז. דייויד קרוסבי היה חלק מהבירדז. שתי להקות שמיכל אהבה לשדר. אבל טום ורליין היה ממש עצם מעצמותיה של הפסקת עשר של מיכל. עם השירה העקומה, המסתורין נטול החשיבות העצמית. הגיבור שלא מנסה להיות גיבור. והנה עוד חתיכה מהעולם המיכל ניבי עזבה, בגופה, וזה ממלא אותי בעצב.
בלילה בו זה נודע אחרי שקראתי וחיפשתי הוכחות לזה שזה לא נכון ישבתי חצי שעה בהלם מול המסך. מה יש בזה? טום ורליין לא היה איש של זרקורים ובאותה מידה הוא יכל למות בשקט מבלי שנדע. האם זה היה משנה משהו בחיים שלנו, חוץ מהידיעה על זה שהוא לא פה? כנראה שלא, אבל אתם יודעים, אי אפשר באמת לשלוט בזה. וכבד לי.
אז את תכניות השבוע שלי כולן אני מקדיש לסיפור של טום ורליין, בתקווה שגם מי שלא נחשפו אליו עד היום ירגישו אותו והלוואי שיתאהבו.
בין אם הכרתםן אותו ובין אם לא – מקווה שתהיו שם, מקווה שתקשיבו.
ונשארנו עם מזכרות מחלום. Souvenir From a Dream, כמו ששרת. תודה טום ורליין, כמה שאהבתי אותך